תמיד יש לזכור כי הכלור הוא גורם החיטוי ששומר על בריאותנו: בבריכות ובקאנטרי קלאבים. כלור הוא מולקולה דו אטומיות, אחד מהחומרים הקלים ביותר בטבע. הכלור הוא גז צהוב ירקרק ורעיל מאוד. השימוש בו בבריכות הוא לא ישיר אלא בצורה של חומצה היפוכלורית. ניתן ליצור את החומצה במגוון שיטות:

בנוזל – (היפוכלוריט הנתרן) , במוצק – היפוכלוריט הסידן, אבקה, גז ואפילו אפשר ליצור בתוך המים באמצעות אלקטרוליזה של מלח בישול (כלור-נתרן).

החומצה ההיפוכלורית "מחמצת", כלומר, היא "גונבת" אלקטרונים מחומר אחר. כאשר היא פוגשת חיידק במים, החומצה תוקפת אותו, נוטלת ממנו אלקטרון חיוני ובכך גורמת למותו. זו פעולת החיטוי. אם החומצה ההיפוכלורית פוגשת חומר אורגני המכיל אמוניה או חנקן, נוצר כלוראמין, חומר שבדרך כלל נותן ריח למים. לכלוראמין יש שם מקצועי נוסף – כלור קשור. הכלוראמין פחות יעיל מהחומצה ההיפוכלורית שבעצמה נטולת ריח ואף יכולה לנטרל ריחות.

במילה אחת, אם מורגש "ריח חזק של כלור" באוויר סימן שיש יותר מדי כלור "קשור" ופחות מדי חומצה היפוכלורית. הבעיה היא שהכלור "הקשור" הוא פי 80 יותר חלש מבחינת חיטוי מהכלור ה"חופשי".

לכן, אם מרגישים ריח של כלור סימן שיש פחות מדי כלור מהסוג הרצוי.

אז מצד אחד אין כל כך מה לחשוש מהריח הזה, זה בסה"כ אומר שנעשה חיטוי בבריכה. מצד שני, יש מה להתלונן. אנשי האחזקה של הקאנטרי קלאב צריכים לדאוג לאוורור המקום ולהחליף את המים. אחד מהגורמים הראשיים להצטברות חומר אורגאני בבריכה הוא האנשים. רבים אוכלים בשטח הבריכה וחתיכות אוכל (מסעדה לחיידקים!) הנופלות למים יוצרות תחלואה. רבים אינם מתרחצים לפני הכניסה לבריכה ואפילו עושים צרכיהם בבריכה, החומר הזה בא במגע עם הכלור ויוצר את הריח. אז תבקשו שלטים מתאימים מהנהלת הקאנטרי קלאב ושיהיה לבריאות!

מסופר שבשנות ה-60 היו היה נער קראו לו ביל, ביל קלינטון. הדבר האהוב ביותר על משפחתו היה לצאת לקמפיינג עם המעונוע שלהם לעבר פלורידה לעצור בנהר הגדול, לדוג דגים ולשיר שירים. ביל מצידו לא אהב את המסע ושנא כל רגע, עד כדי כך שהבטיח לעצמו שהוא יעזוב את הארץ. ערב אחד, החליטה המשפחה לשבת מול המדורה לאור הירח.

מתוך דיכאונו היוקד ביל החליט לנגן על גיטרה והחל לשיר למשפחתו, 'יום יבוא ואני אהיה נשיא וקמפיינג לא יהיה חוקי' ומשפחתו פרצה בצחוק מתגלגל. הרבה שנים לאחר מכן ביל נתקף בנוסטלגיה ורצה לקנות לעצמו מעונוע. סיפור נחמד, אבל אם שאלתם את עצמכם מה מוזר בכל הסיפור הזה, אז אני אגיד לכם.

מה שהטריד אתכם בכל הסיפור הסוער הזה, היא השאלה 'מה זה מעונוע?'

מעונוע על פי האקדמיה ללשון הוא מעון שנע או בעגה העממית 'קראוון'. מה זה?

ישנם בתים שבנויים כך שאינם צמודים לקרקע ומסוגלים להיות ניידים לכל מקום. לכלים אלו יש מגוון שימושים מגורים, מחסנים, נופש וכד'. הטראנד התחיל בשנות ה-50 עם התחלת תפוצתו של הרכב בארה"ב. משפחות נהגו לקחת את המבנים הללו למגוון פעיליות נופש. בהתחלה היה קשה מאוד לקבל אישור לנסוע עם הדברים האלו בכבישים המהירים של ארה"ב ואפילו היה צריך מסיע מיוחד. לאחר שהאומה האמריקאית התגברה על המכשול הקטנטן הזה, האופנה החלה להתפשט לאורך כל היבשת האמריקאית.

אבל אבוי! ביל הנשיא של ארה"ב, לשעבר, אינו מסוגל לקנות מעונוע – קראוון. מדוע? אה… זה בגלל שהוא לא חבר של אובמה וכיום ישנו משבר נדל"ן בארה"ב. מהסיבה הזו לקנות קראוון בארה"ב יקר כמעט כמו לקנות בית, אבל ביל רוצה לחזור לאותם הימים והאמת שהוא פשוט רוצה להיות כמו אותו קאובוי בארץ קשוחה שגר בקראוון. אבל הוא הבין שהוא צריך לשלם על לוחית הרישוי 95$ וכי הענטר לא יעבוד כי הדלת גבוהה בכמה מהמטרים מקרקע אז הוא נשאר אובד עצות.

הפתרון הגיע אליו שנזכר שהיה בישראל ב-98' ושמע שהיהודים החלו בפטנט חדש – קראווילה. המוח היהודי לא מפסיק בהמצאות חסרות בסיס אמיתי במציאות. לא רק שאין לאן לנסוע עם קראוון בישראל, אלא החלו לבנות קראווילות – קראוון שהוא ווילה ומי אמר שהיהודים הפסיקו להיות מתוחכמים?

אבל הדבר לא מתאים בארה"ב רחבת הידיים. לכן, העצה הטובה ביותר שניתן לתת לביל היא לבנות מבנה תעשייה. אומנם זה לא כמו קראוון אבל לפחות זה יציב. בבנייה מתועשת הבית נבנה כמו בבנייה טרומית – הבית נבנה מחלקים ונבנה מהר כמו פאזל. השם של בנייה טרומית בא מהעמודים שמציבים בשטח הבנוי לפני הקירות. טרומית – לפני.

הדבר השונה בבנייה מתועשת הוא שהמפעל שמרכיב את הבניין מחלקים חלקים מגיע אל הלקוח.

ענף זה נקרא הבנייה הקלה והוא משמש לרוב מקומות כמו בתי חולים ואנשי הון. זה הפתרון האידאלי לביל

בעייריה נידחת במרכז ארץ ושמה תל אביב, חי ילד ושמו מוישל'ה. הוא היה ילד מאוד סקרן ואהב לשאול שאלות את אימו ואביו. הם חיו בבית קטן בדירה מס' 10 בקומה 2 ברח' בוגרשוב. כל יום מוישל'ה היה הולך לקיוסק על מנת לקנות מסטיק. כי מסטיק הוא סוג של גומי שהוא כמו פלסטיק שעוזר למנוע או לפי הסוג גורם לעששת.

לאחר כל טיול כזה היה חוזר הביתה על מנת לעשות עצמו לומד, ליד שולחן האצטבה המוצב בסלון המגורים של הבית. ביום חורפי בעודו אוכל את המסטיק נפל מאחוריו בחבטה גדולה מדף מפלסטיק והפיל לו את המסטיק. אז שאל עצמו מוישל'ה שאלה פילוסופית מסובכת. "מהו בעצם מדף? האם כשהמדף נופל לבד בחדר ואין מי שישמע אותו נופל, הוא עדיין משמיע רעש?"

הוא הלך עם השאלה הזו לאימו ושאל אותה את השאלה. היא לא ענתה לו, אלא הסבירה כי מדף הוא פריט ריהוט שנועד על מנת לאחסן סחורה. ישנו מדף נוסף והוא החלק היבשתי שאחרי החוף ההופך למדרון עד לקרקעית הים ועליו לרוב עושים את קידוחי הנפט ובונים נמלים. יש עוד פריט הנקרא מדפים והוא השם של האלבום הראשון של הלהקה 'בית הבובות' שיצא בשנת 2005.

אז מוישל'ה הקשה 'אבל אם שמים מזכרות מכל הנסיעות לחו"ל, שעדיין לא עשיתי, אז עדיין זה מדף ואם המדף או המדפים נופלים ואין אף אחד אחר בחדר שישמע את המזכרות נופלות הוא עדיין יהיה מדף?" לכך הוסיף: "מהי ההגדרה הסופית של מדף. הרי יש מדפים שאינם פריט ריהוט, למשל, בטבע ישנם מדפי אבן ומה ההבדל בין מדף שעשוי מעץ או מפלסטיק והאם מדפים מפלסטיק יותר טובים ממדפי עץ ומהו פלסטיק בעצם?"

אימו ענתה לו שפלסטיק החל להופיע בשנות ה-50. זהו חומר סנטטי המורכב משרשת של פולימרים הכוונה לחלקיקים המחוברים בניהם בשרשרת מיקרוסקופית. בשנות ה-60 אומנים רבים החלו לקרוא למוצרי ה-Mass Culture – 'מוצרי פלסטיק' שרצו להגיד שמוצר כלשהו הוא חסר נשמה. אז מושיל'ה שאל: 'אז למדפים יש נשמה?'

יום בהיר אחד, במאה ה-16, אייזק הידוע בכינויו זיק, קם בבוקר ושם עצמו על המשקל שליד מיטתו. הוא ראה שהמד עדיין מראה את אותה הכמות שמלפני כמה ימים. הוא יצא מעוצבן וירד בגרם מדרגות הבית אל תוך המטבח וניגש להוציא קולה מהמקרר. אימו שלפני כמה דקות חזרה מחליבת הפרה שאלה אותו:'עוד הפעם קולה? למה חלבתי את עדנה?'

אייזק התעצבן ואמר 'לא בא לי חלב עד שלא ימציאו את החלב המפוסטר!" ויצא בטריקת דלת מהבית ורץ לחורשה שליד הביג בן.

הוא ניגש לשבת ליד העץ, שהוא כל כך אהב והתחיל להזות בהקיץ על משחק הרגבי האחרון, בו הקבוצה שלו הפסידה בעוד הוא מדמיין עצמו וגופו הכחוש מפיל את הבריון ג'ק שכולם פחדו ממנו, הרגיש מכה על ראשו. הוא הסתכל מסביב אולי מישהו מבית הספר זרק עליו אבן – כרגיל, אבל לא: זה היה תפוח שנפל מהעץ.

מתברר שאירוע מטופש זה הביא לגילויי המרעיש של זמנו, שמשפיע על משקלנו עד היום. אייזק גילה את כוח הגרביטציה.

הוא הבין כי בכדה"א ישנו כוח שמושך את משקל הגופים הנמצאים עליו. ניוטון כשגדל הפך למדען, למרות זאת היה אדם דתי שהאמין כי היקום נשלט על ידי חוקים מתמטיים, ששומרים על העולם מפני כניסה לכאוס.

הדבר החשוב בכל העניין הוא ההבנה של ניוטון אודות המשקל. בהגדרה הפשוטה מדובר על כוח המופעל על האובייקט, הנמצא על פני כדור הארץ. ישנו טריק בהגדרה זו. הטריק נמצא בחידה הבאה: מה שוקל יותר ק"ג תפוחים או ק"ג ברזל? התשובה היא פשוטה: זה אותו משקל. האינטונציה אומרת אחרת, הרי ברזל יכאיב יותר ויגרום הרבה יותר נזק לראשו הקטן של אייזק.

התשובה נמצאת בהגדרה הפיסיקלית למידת המהירות שגוף זז בה כשדוחף אותו כוח מסוים. למושג זה קוראים מסה. ישנם חומרים שיש להם יותר מסה, הכוונה לרמת ריכוז גדולה יותר של חלקיקים בחומר מסוים. רמה זו באה לידי ביטוי והשפעה כשמפעילים כוח על גוף מסוים.

מכאן שההבדל בין המושגים משתנה בהתאם לאזורים בכדור הארץ. ישנם אזורים שכדור הארץ מפעיל יותר כוח ופחות כוח על גוף מסוים. הכוח אשר מונע מאתנו להישאב אל תוך כדה"א הוא כוח הנקרא S שנוצר מתוך פני השטח ומתנגד לכוח הגרביטציה.

המסקנה המתקבלת מכל הדיון המתיש הזה היא שאייזק בסופו של דבר ניצל, אם היה נופל עליו גוש ברזל באותו משקל כמו התפוח לא בטוח שהיינו כותבים על מחשבים היום אלא עדיין מסתתים באבן, והמשקל שלנו היה נמדד בתפוחים. מזל.

סנדוויץ' באופן כללי הוא מאכל המורכב משתי שכבות של לחם כשבניהן שכבה ממולאת לרוב בחמאה, חרדל, בשר וכו'.

הראייה הראשונה למאכל זה, נמצאת בסיפור על הלל המבוגר, שהכין לעצמו סנדוויץ', עם חלקים של בשר כבש, עשבים מרים עטופים במצה (לא נשמע טעים במיוחד) . באירופה הראייה הראשונה לסנדוויץ' באה מהולנד בימי הביינים. שם נצפו העניים לוקחים שאריות מזון ושאריות של בשר קצבים ועטפו אותם עם פיסות לחם.

המאכל הזה, קיבל את שמו הרשמי, מלורד ארל סנדוויץ' הרביעי, שחי במאה ה-18. סופר צרפתי שביקר באנגליה סיפר שלורד סנדוויץ' אימץ את מאכל העניים הזה, משום שהיה צריך לחסוך בזמן כדי, שיוכל לשחק קלפים מבלי ללכלכם בשמן. הגרסה האנגלית אומרת, שהוא היה כ"כ מסור לצי של הוד מעלתה, שלא היה לו זמן לזוז משולחנו.

חוץ מהוויכוח התרבותי הזה ישנו עוד ויכוח קולינרי. ישנן הרבה צורות של סנדווצ'ים עבים, צרים, בשריים וצמחוניים. הוויכוח המרכזי הוא: האם סנדוויץ' 'פתוח לשני פנים' יכול להיקרא סנדוויץ' כמו הסנדוויץ' הסגור.

עוד מזון עניים שהפך לפופולארי הוא הפיצה:

פיצה זה מאכל המורכב מפיתת בצק שטוחה בצורת עיגול, המונחת על תנור אבן ועלייה שמיים רוטב עגבניות וגבינת מוצרלה. ישנן תוספות שונות, שיכולות להתווסף לכך, אבל זה נקבע על פי טעם אישי. ישנם סוגים שונים של פיצה. האיטלקית נאפות במסעדות על גבי תנורי אבן, לעומתן ישנה הפיצה היוונית שנאפת על גבי מחבת.

אם עד עכשיו לא פיתחתם תאבון אז כל הכבוד, משום שלשני המאכלים הללו יש קשר הדוק לדיאטה. המשותף לשני מאכלים אלו שהם ג'אנק פוד. מה הכוונה? הכוונה למזון שהוא זבל, אין לו שום ערך תזונתי (כמעט), הוא נועד להפיג את שעמום האוכל או לכסות על עצלנות המבשל. כלומר אכילה בין ארוחות היא האויב הגדול של הדיאטות, במיוחד בין משחקי קלפים או ניהול הצי המלכותי. אדם צריך לדעת מתי לאכול ומתי לא.

אכילת מזון חסר כל ערך תזונתי הוא טראנד מאוד פופולרי. הבעיה באכילה כזו, שהיא בעלת כמה אפקטים חמורים לא פחות מעלייה במשקל ופגיעה במראה החיצוני. ישנה העלייה בכולסטרול, עלייה בגליצרידים, בעיות עורקים כגון טרשת עורקים, בעיות כבד ולבסוף התקף לב.

בני נוער ממדגם קצר שנעשה מודעים לבעיה, אך מחליטים לאכול כי זה טעים, זמין ונוח. אין ספק, שלכולנו חיים מאוד עסוקים, כמעט כמו לנהל את הצי המלכותי, אבל כדי למנוע נזק עתידי תחשבו על מה שאתם אוכלים.

לסיכום, ישנם הרבה מאכלים שניתן להגדירם כפופולריים מאוד. לרוב מדובר על ג'אנק פוד כמו הסנדוויץ' והפיצה. המקור של המאכלים הללו הוא היסטורי, עתיק ולרוב בא מעניי האוכלוסייה. הבעיה היא הנזק הבריאותי הגדול שהציבור לרוב אינו מודע לו או שלא אכפת. הבעיה מתחילה מגיל הנעורים. בגיל זה מודעים לבעיה אבל לא מעוניינים להתמודד איתה. ג'אנק פוד הוא ההפך מדיאטה.